Menu
לאחרונה אני חושפת סדרת יצירות בנושא דגל ישראל, אלו דגלים אשר אני אוספת בכבישים וברחובות רגע לפני השמדתם. דגלים קרועים, מרוטים ומפוררים אותם אני תופרת, חובשת ומנסה לאחות את הפצעים. אני מרימה דגל, את הסמל הלאומי של המדינה השסועה בינה ובין עצמה, בין קודש לחול, בין עיקר לתפל, בין ימין לשמאל, בין קונבנציונלי לאלטרנטיבי, בינו וביני, ביני ובין עצמי. בסימבוליות עמוקת רבדים, אינטימית וחושפנית, הסמל הלאומי משקף את הלאום הפצוע, את הכאב, את שאט הנפש והתסכול. היצירות מבטאות תהליך של ריפוי, בתקווה לאיחוי הפצעים וריפוי מלא.
סדרת הלבבות, סימבול לכאורה כל כך קיטשי ולעוס, מקבל ביצירות שלי טיפול שורש, צורת הלב מורכבת למעשה, משתי צורות, שתי ישויות, המתחברות יחד, חלקן בחיבור סגור והרמטי, חלקם בחיבור פתוח, מצטלב נושק ונפרד. הצורות מגולגלות ומופנמות או מוחצנות ומצועצעות, כל צד מחלקי הלב מביא עמו את העבר, ובתפרים של כאב ואהבה, יוצר הווה ומתחבר קדימה לעתיד. החוט האדום מסמל את קשר הדם, הקשר הרוחני, הליפופים את התפתלויות הנפש, הספירות, החיבור והניתוק.
